חינוך למיניות
אחד הנושאים שהכי מפחידים הורים, הוא נושא המיניות.
יחסי מין, התבגרות, היחס אל הגוף והתהליכים שהילדים עוברים.
שאלות שעולות כמו איך באים ילדים לעולם? איך מביאים ילדים? מביכות לעיתים. איך מדברים על כל הנושאים של בינו לבינה? יחסי מין, בניית קשר נכון? ועוד מתי נכון להתחיל לעסוק בה? מתי נכון להתחיל לחנך למיניות בריאה ומהי בכלל מיניות בריאה?
אנסה לענות בקצרה על שאלות אלו.
נתחיל מההתחלה. מתי מתחילים לחנך למיניות?
ובכן, חינוך של הדור הבא מתחיל עוד לפני שהוא מגיע.
כדי שאוכל לחנך את ילדי, אני צריך להיות שלם עם העולם הערכי שלי, להיות שלם עם עצמי. לא אוכל לחנך אם לא אהיה שלם עם הנושא שאני רוצה לחנך אליו. אני צריך לקבל את עצמי, את האישיות שלי, את הגוף שלי, את היכולות שלי וגם את החסרונות.
אחרי שאמרנו את זה, לא באמת פתרנו את הבעיה המעשית.
כלומר, ברמת העקרון, זה נכון, אבל השאלות מגיעות מהילדים שכבר נולדו.
אז מה עושים איתן?
אם נחשוב על הסיבות למבוכה הן מגיעות משלוש סיבות עיקריות.
הסיבה הראשונה אנחנו לא בטוחים ביכולת ההפשטה של נושאים מורכבים ולכן אנחנו לא בטוחים באילו מילים להשתמש.
הסיבה השניה היא הדמיון. הורים מפחדים שהילדים ידמיינו אותם בסיטואציות מיניות, מביכות.
הסיבה השלישית היא ההפתעה, הורים מופתעים כשהשאלה הזו מגיעה ואז הם מתבלבלים ונכנסים למבוכה גדולה יותר כי הם צריכים להסתיר דברים וזה עלול לעורר איזה דמיון אצל הילדים, ועוד יותר חששות אצל ההורים על מה הילדים יחשבו עכשיו.
אני רוצה להניח כאן הנחת יסוד חשובה. ילדים לא חושבים על ההורים שלהם כיצורים מיניים. כשהם שואלים שאלות בתחום המיני, הם לא חושבים ולא מדמיינים את ההורים בסיטואציה מינית.
אחרי שאמרנו את זה, אני מציע עוד הצעה, היא נכונה לכל השאלות שהילדים שואלים, ודאי בנושא זה. – להקשיב לשאלה. לא לשמוע מה שלא נשאל. להתייחס לשאלה, למילים שנאמרו. לפעמים ההורים, מרוב לחץ מהנושא הנידון, חושבים שהילדים שאלו שאלה עם רובד נסתר. בגילאים הצעירים זה לרוב לא יהיה נכון. מה שנשאל, זו השאלה. צריך להתייחס רק אליה. עד כאן המסגרת, מכאן נכנס לתוכן.
חינוך למיניות יכול להיעשות רק אחרי קבלה של העולם המיני כחלק מהעולם שלנו. כשההורים מקבלים את זה, כשהם מפגינים חיבה זה לזו מול הילדים, הילדים מבינים שקשר זוגי הוא דבר חיובי. כשילד רואה את ההורים נוגעים זה בזו בחיבה, לא מוחצנת או מינית, הוא מבין שמגע זה דבר חיובי. כשילד חי בסביבה שבה המגע הוא אוהב, כשהוא מקבל מחמאות, על התנהגות, על הישגים, אבל גם על מראה, לא רק על יופי, אלא על אסתטיקה, על טיפוח, הוא מבין שזה טוב.
המשפט הבא הוא נכון בכל תחום בחינוך, כשילד שואל שאלה ונענה שרק כשיגדל יוכלו לענות לו, כשהוא רואה שמתחמקים מתשובות, הוא מפסיק לשאול. ולכן, כשילד שואל, על כל תחום, הוא צריך לקבל תשובה. כשהוא רואה שלא מתחמקים, הוא מבין שזה לגיטימי לשאול.
כשזה מגיע להתפתחות גופנית, טוב שההורים יזמו את השיחה, על השינויים העוברים על הגוף, על השינויים הרגשיים שמציפים, להנכיח את העולם המתפתח של הנער והנערה ולאשר אותם. אל דאגה, זה לא יפחית את להבות המהפכה של המתבגרים, זה לא ימנע את המשפט האלמותי "אתם לא מבינים אותי", אבל זה כן יתן להם אישור לעולם שלהם.
אז מתי מתחילים?
החינוך למיניות מתחיל כבר בשלבים הראשונים, כשמחליפים חיתול לילד ומדברים איתו, אפשר לומר מה אנחנו מנקים, לקרא לאיברים בשמותם. זה יהפוך לחלק אינטגרלי מהשפה שלו, כחלק מרכישת המילים. הילד לא יצטרך לחפש מילים לאיברים בגיל הנעורים, הוא יודע איך קוראים להם והוא יהיה נינוח עם השמות האלו. כשהילד גדל, והוא מתחיל את תהליך ההפרדות מהאמא, הוא מחיל להבין שהוא אדם עצמאי, מתחילים גם להציב גבולות, לדבר על הגוף בצורה מכובדת, לדבר על המגע, מה נעים ומה לא נעים, למי מותר לגעת בו ובמי מותר לו לגעת, איך יודעים שזה מגע נכון ואיך יודעים כשלא. מתי ואיך וכו'. כל אלו יכולים לקרות כבר בגילאים הצעירים מאוד, סביב גיל שלוש. באיזשהו שלב, החל מגיל חמש, בערך, יתחילו להגיע שאלות הקשורות בעולם הסובב, אחת מהן היא השאלה המפחידה "איך באים ילדים לעולם?" איך עונים על זה? בצורה מאוד פשוטה. מדברים על נושאים אחרים בכלל, על איך גדל פרח, איך זורעים ירקות, אלו שאלות שהוא כבר יודע לענות, כי בדרך כלל כבר בגיל הגן עוסקים בזה. אפשר בהחלט לדמות את התהליך, לאמא נכנס זרע לגוף והוא גדל שם עד שיוצא ילד. בדרך כלל, בגילאים הצעירים, תשובה כזו תספק. בגילאים מאוחרים יותר, ניתן לדבר על אותו תהליך בתוספת של תהליך ההפריה, בצורה עדינה, אין צורך להכנס לפרטים גרפיים, ניתן לדבר על חלקי פאזל שונים שמתחברים ביניהם, לדבר על גבר ואישה שדומים לפאזל, בכל מקרה לא לדבר על עצמינו, לא לומר אמא ואני כמו פאזל, עדיף להרחיק את העניין, זה מקל על המענה, זה הופך את התשובה לעקרונית ופחות מביך את הילד ואת ההורה שנשאל. ככלל, כל שיח בנושאים אישיים, טוב שיעשה בצורה כללית, כלומר לדבר על תהליכים, על מה קורה בגוף, על השינויים שהנער או הנערה עוברים, מותר לשתף בחלק מהתהליכים שעברו על ההורה, אבל לא להכנס יותר מידי לפרטים, ודאי לא בתחום ההתפתחות המינית. כפי שכתבתי למעלה, הילדים לא רואים בהורים יצורים מיניים ולכן כאשר מדברים עם הילדים, אפשר לדבר בנינוחות, הם לא ידמיינו את ההורים במצבים מביכים. כשמדברים על ההתפתחות הגופנית, הפשוטה, של גובה, רוחב, איברים שונים, תהליכים שונים שקורים בגוף, אצל בנים ואצל בנות, זה יכול להוביל גם לשיח על המין עצמו. וכאן, כאמור, צריך להיות רגועים. אין צורך לדבר על המעשה עצמו, אפשר, אבל זה לא העיקר, רצוי לדבר על המשמעות העמוקה שלו, על כך שהמעשה הזה הוא ביטוי פיזי לאהבה שבין בני הזוג ולכן יש להתכונן אליו ולא לעשותו כלאחר יד. לדבר על דחיית סיפוקים, על התחשבות, על ראיית האחר לפני ראיית העצמי ועוד ועוד.
בצורה כזו, של שיח הדרגתי לאור שנים, החל מן הינקות ועד לבגרות, ניתן לייצר שיח מוגן ופתוח. החשיבות של שיח כזה היא גם ברמה האישית, אבל גם ברמה החברתית שתהיה מכילה ועדינה יותר. חברה שבה המיניות לא מאיימת ולא נוכחת בצורה בוטה אלא נינוחה וממילא גם לא צריכה להיות מוחצנת.