1 דקות קריאה
חושך שבטו שונא בנו ואוהבו שיחרו מוסר - על גבולות, אהבה וחינוך

 אחד המשפטים הידועים בחינוך הוא "חושך שבטו שונא בנו". אם לא מענישים את הילד הסורר, זה מראה על שנאה, חוסר הצבת גבולות שמביאה להפקרות. הענישה היא חלק מהחינוך.

 האמנם? האם השימוש בענישה מראה על אהבה? כי זה לא כתוב. כתוב רק שמי שלא מעניש – שונא. 

אלא שהמשך המשפט הזה, שהוא בעצם פסוק בספר משלי, הוא "ואוהבו שיחרו מוסר". כלומר אם אתם אוהבים את הילדים, לפני הענישה תדברו, תסבירו, תנסו ליישר. אם לא הצלחתם, אז אולי כדאי להעניש. 

האם העונש מחנך? מנסיון ארוך שנים התשובה חד משמעית לא. אי אפשר לחנך ע"י ענישה. אפשר אולי לגרום להימנעות ממעשים מסוימים, אבל חינוך לא יצא מזה. 

אז איך אפשר לחנך?  הכל רק באהבה? הכל רק בחיבוקים? לא. צריך להציב גבולות. בכל תחום כמעט הצבת גבולות מאפשרת התפתחות. אם אני רוצה לצייר, אני רוצה לדעת איפה אני יכול לצייר. אם אני אעשה קו על דף אחד וקו על דף אחר, יהיו לי שני קווים, אבל ציור שלם לא יהיה לי. הגבול מאפשר להכניס תכנים, ליצור יצירה חדשה. הכוס מאפשרת לי לשתות, היא מחזיקה את המים, המסגרת מאפשרת לי לתכנן את הציור, את הפאזל. אבל הגבול צריך להיות מספיק גדול כדי להכיל כמה שיותר התנהגויות והתנהלויות. לזכור שהגבול לא מגדיר את האדם אלא את מרחב ההתנהגות שאני רוצה לאפשר. 

איך מייצרים את הגבולות? אין דרך אחת ברורה. בעקרון, הרבה דוגמא אישית. כשילדים רואים את ההורים מתנהגים בצורה מסויימת, הם מבינים שככה צריך להתנהג, כשהם גדלים, אפשר לדבר ולהסביר למה אנחנו מצפים. מה מותר וגם מה אסור. להסביר את מהות האיסור. לפעמים ההסבר לא יהיה מספק אבל האיסור הזה מוכיח את עצמו. אז כדאי להתמיד בו. מותר גם לומר שיש דברים שאנחנו נמנעים מהם כי אנחנו יודעים מנסיון שלא כדאי לנהוג כך. 

ומה עם חושך שבטו שונא בנו? במקרה קיצון, אם נשקפת סכנה ממשית, יש מקום להתערבות בצורה כואבת, אם ילד עומד להכניס את היד לחשמל, והאפשרות היחידה היא לתת מכה על היד, אז כדאי, החיים שלו שווים יותר. הענישה לא בהכרח מראה על אהבה. ככל שיש יותר ענישה היא מראה על נוקשות, על צורך בשליטה ועוד. לעיתים היא תעזור בהצמחה, אבל היא לא הדרך הרצויה.

וצריך לזכור גם שכל גבול עלול להפרץ. זה לא אומר כלום עלינו כהורים, זה לא אומר כלום על הדרך שלנו, זה אומר שהילדים מצאו את דרכם היחודית והיא לא תמיד תואמת וחופפת את הדרך שלנו. יוצאים בשאלה, חוזרים בשובה, עוברים לצד הפוליטי השני, עוסקים בתחומים שאנחנו לא מאמינים ולא מעריכים אותם, בוחרים בני/בנות זוג שאנחנו חושבים שהם לא מוצלחים ועוד ועוד.

 גם אם הילדים פורצים את הגבול, הם שלנו. אולי זו אפילו ההצלחה של החינוך שלנו. הילדים הפכו לסקרנים, הילדים פילסו לעצמם את דרכם בחיים. 

אז נכון שכולם מכירים את החלק הראשון, אבל אולי עדיף להתחיל לדבר על החלק השני. ואוהבו שיחרו מוסר.


מאמר זה נכתב ע"י משה לקס, מחנך, מאמן מנטלי למשמעות הצלחה ויועץ ארגוני חינוכי